זה לא מנומס לא לומר תודה, אבל מתי בפעם האחרונה אמרת תודה לעצמך? כן , כן, אני לא טועה, תודה לעצמך. אנחנו מתורגלים לענות בנימוס "תודה" כאשר האחר עושה עבורנו מאמץ מיוחד, כאשר האחר עשה מעשים שברור לנו כי הם אינם מובנים מאליהם, אך מה עם תודה לעצמנו? חס וחלילה, עבורנו קיימת רק הביקורת.
אני מוצאת בליווי עצמאיים ומנהלים בארגונים שאנו מלאי ביקורת כלפי עצמנו. אנו עם רשימה ברורה ומסועפת של איפה אנחנו לא בסדר, איך היינו אמורים לפעול, איך פישלנו ואיך היינו יכולים להצליח אם לא היינו עושים את מה שעשינו. כאשר אני שואלת אותם על התרומה שלהם להצלחה בפרויקט לרוב אני נתקלת בשתיקה. ההוקרה וההכרה על ההצלחה אינה קיימת בשליפה, היא אינה אינסטינקטיבית, עליה צריך לחשוב ולחשוב ולהתאמץ למצוא אותה.
לתפיסתי, אין ביקורתיים כלפי עצמנו יותר מאתנו. יש לנו את היכולת "המופלאה" לבוא עם כל הארטילריה האפשרית ולתקוף בכל הכוח את עצמנו בלי פרופורציה, בלי ביקורת בונה וחשוב מכל – בלי הוקרות.
כאשר אנחנו בשיחה עם עצמנו, אנו מתייחסים ל"חצי הכוס הריקה". שוכחים לגמרי מה כן עשינו, איך הצלחנו דברים ואיך עשינו מצוין את…, אנחנו עוברים לMode של: איך לא עשיתי…, איך לא הספקתי…., איך שכחתי מ… והרשימה ממשיכה. אין כל ספק שאילו חבר שלנו היה מספר לנו את אותה סיטואציה בדיוק, לעולם לא היינו מעבירים עליו את הביקורת שאנו מעבירים על עצמנו. היינו מחזקים אותו, מנחמים אותו, נותנים לו לראות את החלק החיובי בדברים (הוא הרי לא אני, נכון?).
עשו לעצמכם מנהג, כל יום חזקו את עצמכם על שלושה דברים שעשיתם, שלושה דברים שאתם לא נוהגים לעשות, שאינם אופייניים וטבעיים לכם, שלושה חיזוקים שהייתם בקלות מחזקים אחרים. זה קשה, אני יודעת. קשה לנו לעמוד מול עצמנו ולתת לנו טפיחה על השכם (הרבה יותר קל להרביץ…). תנו לעצמכם הוקרות אמיתיות, על דברים שאינם בשגרה שלכם, דברים יוצאי דופן שעשיתם. תנו לעצמכם הוקרות מחזקות ולא סתמיות, שבאמת יתרמו לצמיחה שלכם.
ברגע שאנחנו משנים Mode, הופכים לפחות ביקורתיים כלפי עצמנו ומוקירים את עצמנו, אנו מחזקים את עצמנו, אנו עוברים למסלול של צמיחה ונסיקה ומשדרים את זה לסביבתנו. ההערכה שלנו ובמקביל לה ההערכה של הסובבים אותנו עולה, וגדלות ההצלחות עמה.
אף אחד מאתנו לא אוהב להיות בצד המפסיד, ובביקורת, רק אנחנו מפסידים, אז בואו ננסה אחרת – להצליח ולהעצים את עצמנו. קשה, אבל אפשרי!
