ביום שישי הקרוב בני הבכור הלומד בכתה ב' יקבל תעודה. אני, כאמא גאה ונרגשת, שאלתי אותו:"אתה מתרגש לקראת התעודה?", ובלי לייחס יותר מידי חשיבות הוא ענה לי:"אמא, תעודה זה רק מה שהמורה חושבת עליי, אני יודע שאני מצוין", והמשיך לשחק לו במחשב.
התמלאתי גאווה גדולה. מדהים איך כאשר שואלים ילדים שאלות, הם מפתיעים כל פעם מחדש. הם אותנטיים, כנים ומלאי השראה, חושבים ללא עכבות וללא גבולות. מבחינתו תעודה זה "רק" מה שהמורה חושבת, והוא מספיק מאמין בעצמו. הוא נמצא בסביבה תומכת שממנפת את היכולות שלו ומעצימה אותו, אז הוא ממש לא מוטרד מה יהיה רשום בתעודה.
אני יכולה לומר שעם תשובתו קיבלנו אביו ואני תעודה. תעודה על כך שאנחנו מגדלים ילד מלא בטחון, שמאמין בעצמו ומלא ביכולות. אין לי כל ספק שהוא יגשים את עצמו ויצליח "להזיז הרים", כפי שאביו אומר לו.
זה מאוד התחבר לי לעצמאים שאני מלווה. הם מרגישים בעשייה, מאמינים בדרכם, עושים את שלהם, אך פעמים רבות ישנה סביבה שאינה רואה את הדברים כמוהם ומשתפת אותם בתובנות. לעיתים זה נעשה באופן בונה ולעיתים פחות. יש כאלו המאמינים בדרכם, מחוברים לעצמם, ל"אני המאמין" שלהם ויודעים לאן הם מכוונים, כך שמבחינתם אפשר יהיה רק להוסיף עוד קצת על הקיים. יש אחרים שחשים פחות בטוחים וביקורת (בונה ככל שתהיה( מערערת אותם ומונעת מהם הגשמה ומימוש עצמי.
פעמים רבות אנו מאפשרים לאחרים לבקר אותנו, לבחון אותנו לפי אמות המידה שלהם. הביקורת מערערת אותנו, מייצרת ניכור, מורידה את הביטחון וההערכה העצמית שלנו. אנחנו בוחרים את הסביבה שלנו, אנחנו יכולים לבחור סביבה חיובית, סביבה מוקירה ומעריכה. סביבה כזו תגביר את הביטחון העצמי שלי, תוביל לשלווה פנימית ואהבה עצמית שלנו, אך עדיין תסייע לנו ותוכל להיות אמיתית ולהתריע בפני סכנות.
ההוקרה מתחילה בנו, כאשר אנחנו נוקיר את עצמנו, גם הסביבה תוקיר אותנו. האנשים סביבנו מקבלים את הנפח שאנחנו בוחרים לתת להם.
זו ההזדמנות לאחל לכל מקבלי התעודה בשעה טובה, וזכרו שהתעודה (או המשוב בעבודה או כל מדד אחר) זה "רק מה שהמורה חושבת עליי, ואני יודע שאני מצוין".
