מה כבר לא נאמר על שנת הקורונה…כמה היא שונה, מהפכנית, שיתקה, טלטלה ועודנה מטלטלת את כולנו. השנה הזו הצליחה להגיע לפתח כל בית. בחלק רק הציצה ובחלקם השתקעה והשאירה את חותמה הצורב. האתגרים, הקשיים ובעיקר הנפשיים, מותירים אחריה עצמאיים רבים שבורים ומאוכזבים, דלי כוחות ומשאבים שמשתוקקים לחזור לשגרה, לשגרת אמת.
כעצמאית, המנהלת שני עסקים, עובדים ובין היתר גם אשת משפחה (בימים אלו בריצות בין זום לזום עם ארבעה ילדים קטנים בגילאי 1.9 עד 12 זה בהחלט אתגר), מצאתי את עצמי מתמודדת עם אתגר הקורונה גם במישור האישי וגם במישור העסקי, פעם אחר פעם ובסופו של יום מרגישה שאין לי אוויר (ולא מקורונה). מרגישה שאני גמורה. אחרי כמה ימים כאלו של מחנק, הבנתי שאי אפשר ככה ואני אקרוס מהר מאוד, ולכן עליי לפעול אחרת.
אני יכולה לומר, כי עם כל הקושי וכן, ישנם קשיים, הצלחתי לרכז כמה טיפים שעזרו לי להתמודד עם היומיום ואפילו להפוך את המציאות הזו למהנה ואפקטיבית:
- שיתוף – שיתפתי את הלקוחות שלי במגבלות הלו"ז שלי והתקשורת עברה בעיקר לתקשורת של הודעות ושיחות מתואמות מראש. זה מאוד הקל על כולנו. עם הספקים, הקולגות והעובדים שלי, הדברים היו יותר פשוטים והצלחתי לנתב את השיחות לזמנים נוחים לכל הצדדים, ובין כה וכה השיחות הן פחות פורמליות.
כמו – כן שיתפתי את הילדים באתגר של ניהול העסקים והעובדים שלי וזאת במקביל לכך שאני איתם לבד בבית. הסברתי להם את האתגרים שיש לי וכל אחד מהם הציע, לפי יכולותיו, מה הוא יכול לתרום ולסייע. למשל: הכנת ארוחת בוקר לכולם, שמירה על הפעוטה כשאני בפגישות וכו'. - הגדרת משימות – אחת התחושות הקשות שעלו בסופו של יום היא תחושת החמצה. תחושה שהסתיים לו יום ולא הספקתי כלום. כאשר בחנתי מה עשיתי במהלך היום, הבנתי שהייתי עסוקה בכיבוי שריפות. נתתי מענה לכולם, אבל למעשה לא יזמתי ולא הובלתי את המהלכים, אלא הגבתי אליהם. התחלתי להגדיר בכל יום-שבוע משימות ברורות ומוגדרות לעשייה. מדהים איך השתנו פני הדברים וכל התחושה השתנתה. עברתי תחושת עשייה ויזמות ומהלכים רבים החלו להתקדם.
- האצלת סמכויות – אני יודעת, זהו סעיף מאתגר לרבים מאתנו, אבל למדתי שחשוב להאציל סמכויות ולסמוך על אחרים. זה מפנה הרבה משאבים ובראשם זמן (הרבה זמן) ומאפשר לשנות תפקיד ולהיות בתפקיד הבקרה ולא התפקיד העשייה. כך למעשה מתפנה עוד זמן לעוד פרויקטים ועוד משימות, ומאפשרת התמחות של אנשי המקצוע בתחומם. ייתכן וההתחלה תהיה מקרטעת מעט, אך לאט לאט כולם לומדים את הדרך המתאימה והנכונה לכולכם ואז – זה פשוט נפלא!
- לשחרר – אני תמיד אומרת שאני המבקרת הכי גדולה של עצמי. לפעמים צריך פשוט לשחרר. לשחרר את הביקורת, לשחרר את התחושות, לשחרר את הכל ולהבין שזה המצב ואנחנו יכולים לבחור מה לעשות עם המצב הזה. האם אנחנו שומרים על האופטימיות, לוקחים אתנו חיוך לדרך, בונים תכנית פעולה ונכנסים לעשייה, או נכנסים למרה שחורה ותחושות קשות. המציאות לא תמיד בשליטתנו, אך הפרשנות כן.
- להטעין מצברים – עם כל העומס של התקופה הזו, כל כך חשוב להטעין מצברים. למצוא את הדברים שעושים לנו טוב, שממלאים אותנו, שמטעינים אותנו וממלאים אותנו אנרגיה לעוד יום. לכולנו יש את האנשים האלו שממלאים אותנו, לכולנו יש את התחביבים האלו שממלאים אותנו, אבל אז מגיע התירוץ שאין זמן. פנו זמן, כי זה חשוב לא פחות מכל פרויקט אחר שיש לכם. פנו זמן כי ההטענה הזו תייצר לכם זמן, הרבה זמן, בזכות האנרגיה שהיא תיתן לכם.
התקופה הזו מאתגרת את כולנו ועם כל האתגרים, נראה שהשגרה האמיתית, זו שהייתה לפני שנה (!!!) לא תשוב כל כך מהר. העולם העסקי השתנה, העולם האישי שלנו השתנה ואין לנו ברירה, אלא להבין שאנחנו אלו ששולטים בתפיסות ובתחושות שלנו. אנחנו אלו שיכולים ליצור את המציאות שלנו, חרף האתגרים שיש לנו. אז רק שנהיה בריאים ונחזור לשגרה במהרה.
