בן זוגי עוסק בספורט. אני חייבת להודות, שהוא לא עוסק בספורט שגרתי, אלא ספורט בעצימות גבוהה במיוחד: IRONMAN, מרתונים, אולטרה מרתונים ועוד. השנה הוא נרשם לעשות את מרתון ברלין, מטרה נעלה ומאתגרת לכשעצמה, אך הוסיף לאתגר זה אתגר נוסף: לעשות זאת בפחות משלוש שעות (זוכרים את הפוסט על הצבת יעדים מאתגרים ולא הגיוניים? הוא מפנים את מה שאני אומרת).
אז יש יעד מוגדר: מרתון בפחות משלוש שעות או בשפת המקצוענים – SUB 3, זהו לא סתם יעד, זהו חלום, חלום גדול שלו שהוא הרגיש שהוא רוצה להגשים אותו. זהו חלום שריגש אותו והצליח לעורר בו המון תחושות כאשר הוא דמיין את הרגע בו הוא חוצה את קו הסיום והשעון מורה על 02:59:59.
הריגוש בתוך החלום הזה הוא משמעותי, הוא נתן את המוטיבציה הגדולה ביותר לעמוד בתכנית אימונים מפרכת במשך ארבעה חודשים רצופים. ככל שהתקדמה תכנית האימונים ההיבט הפיזי היה פחות משמעותי, אך ההיבט המנטלי הופך להיות הרבה יותר דומיננטי.
אט אט העומס החל לתת את אותותיו. הקושי לקום בשעות לא הגיוניות בכדי להימנע מלרוץ בשעות החמות (עם יד על הלב, כמה מכם היו קמים בשלוש וחצי לפנות בוקר לריצה?), העייפות של הגוף בשעות מוקדמות מאוד של הערב, המצפון על אובדן זמן האיכות עם הילדים, על הזמן ההולך ומתקצר איתי בשל השינה המוקדמת ועוד.
בשלב הזה קל מאוד לוותר על אימונים, לתת הסברים הגיוניים לוויתורים, להוריד את סף היעד שהוצב ואף לוותר על החלום. אך הוא לא וויתר (אלוף, כבר אמרתי?). הוא עמד בכל תכנית האימונים, גם כאשר היא הייתה לא הגיונית, גם כאשר היא הייתה לא נוחה וגם כאשר ממש לא התאימה למצב הרוח. בנקודה הזו חיזקתי את בן זוגי כמה שרק אפשר, אם דרך הזוגיות שלנו ואם דרך הילדים, בכדי שיחוש ויבין כי זהו "יעד משפחתי". ואכן, בסופו של דבר, הוא עמד בתכנית האימונים באופן מלא והגיע יום המרתון.
המרתון הוא 42.2 ק"מ, מרחק גדול וארוך מאוד. בכדי להקל על האריכות שלו, הוא חילק את המרתון לחלקים חלקים, כדי להתמודד עם כל חלק בפני עצמו ולא לראות את כל המרחק הזה כמקשה אחת. לכל חמישה ק"מ הוגדרה מהירות משלו. כך הוא הפך למקצים קטנים של 5 ק"מ, כאשר בנקודות המאתגרות שלו, הק"מ 21 והק"מ 37, אני ממתינה לו מעודדת וממריצה אותו לעבר היתרה שנותרה. כך כאשר המרתון הזה למעשה הפך למקטעים קטנים קטנים עם זריקות מוטיבציה שלי על הדרך.
בן זוגי התקדם בקצב טוב יותר ממה שחשב והגיע בק"מ ה-37 לתסריט האופטימי ביותר שחישב. הוא החל להאיץ וחש כי שריריו עומדים להיתפס, ולכן חזר לקצב שתכנן. היכולת הזו להיות קשוב לעצמך, להיות נאמן לתכנית שלך, גם כאשר אתה כבר רואה את קו הסיום לפניך היא מהותית. רבים מאתנו לא מסיימים את הדברים כראוי כי אנחנו כבר רואים את הסוף, אז מבחינתנו כבר סיימנו.
בן זוגי היה קשוב לגופו, היה מודע לכך שנותר לו עוד קילומטר אחרון, אך הגוף מאותת לו שלא להאיץ. אם הוא היה מאיץ, סביר להניח ששריריו אכן היו נתפסים והיה מתרחק מחלומו. הוא המשיך וחצה את קו הסיום בתוצאה המרשימה של 02:57:22!!! טוב יותר כמעט בשתי דקות ממה שהוא ציפה!!! הוא הגשים חלום ואני הייתי שם לחגוג אתו לאורך כל הדרך.
החגיגות עוד לא הסתיימו וכבר יש יעד חדש על הפרק 🙂
אז מעבר לכך שיש לי בן זוג אלוף שנמצא בקטגוריית SUB 3,
מה אפשר ללמוד מכך בעולם העסקי?
- הגדירו חלום (יעד) שירגש אתכם, שיהיה תחום בזמן מוגדר ומדיד
- רתמו ליעד הזה אנשים שיהיו שותפים לחלום שלכם
- בנו לכם תכנית פעולה מפורטת ופרקו אותה לחלקים חלקים
- היו קשובים לנפשכם, לגופכם, לעסקכם, ללקוחותיכם לאורך כל הדרך להגשמת החלום
- מצאו לכם את "מטעיני האנרגיה" שלכם שיעזרו לכם לממש את תכנית הפעולה שלכם
- הגעתם ליעד? מעולה! תהנו ותחגגו את הרגע, חכו רגע עם היעד הבא.
המשיכו להציב יעדים ולהגשים חלומות!
